גם בהעדר נתונים רשמיים מלאים, ניכר כי עלה במידה ניכרת מספר החמושים אנשי חמאס (וגורמי טרור נוספים) הנכנעים ומסגירים את עצמם לכוחות צה”ל במהלך הלחימה, בדגש על הקרבות בח’אן יונס. מעבר לשיקולים הטקטיים – חסכון מאמץ ואבדות בלחימה, והשגת מידע מודיעיני חשוב – והשיקול האופרטיבי של שיפור עמדת המיקוח בסוגיית החטופים, יש לכך גם משמעות אסטרטגית ארוכת טווח.
גם בהעדר נתונים רשמיים מלאים, ניכר כי עלה במידה ניכרת מספר החמושים אנשי חמאס (וגורמי טרור נוספים) הנכנעים ומסגירים את עצמם לכוחות צה”ל במהלך הלחימה, בדגש על הקרבות בח’אן יונס. מעבר לשיקולים הטקטיים – חסכון מאמץ ואבדות בלחימה, והשגת מידע מודיעיני חשוב – והשיקול האופרטיבי של שיפור עמדת המיקוח בסוגיית החטופים, יש לכך גם משמעות אסטרטגית ארוכת טווח. “מיתוס ההתנגדות” (מקאוומה) שנבנה על ידי ארגוני הטרור האסלאמיסטיים בעשורים האחרונים – אל מול סמלי הכניעה של 1967, שעדיין צרובים בזיכרון הקולקטיבי בעולם הערבי – מציב במרכז את הרצון ל-“שהאדה” (מות קדושים), בין של מחבלים מתאבדים ובין של חמושים בלחימה; כך, בקרבות עם חיזבאללה ב-2006 וגם במבצעים בעזה נתפסו שבויים מעטים בלבד. לשינוי במצב זה יש משמעות סמלית שחשוב להעצים אותה. גם מבלי להידרש לתמונות משפילות של עצירים עירומים למחצה (שעוררו במערב אסוציאציות לאירועי אבו-ע’רייב בעיראק), חשיפה של ממד זה בלחימה, ושל היפוך הדימויים בשאלת הנכונות להקרבה, היא בחזקת מנוף תודעתי כנגד כוחות האסלאמיזם הטוטליטרי, בראייה אזורית כוללת.
מיתוס ההתנגדות (מקאוומה) האסלאמיסטי וכוחו
בזיכרון הקולקטיבי הערבי צרובים עדיין סמלי התבוסה – והכניעה של אלפי חיילים – בשדות הקרב של 1967 כאירוע טראומטי. סמלו, המבצבץ מעת לעת בקריקטורות, הן הנעלים שנותרו בחול. המטען האידאולוגי הנלווה לזיכרון זה כיום מבקש להציג את המשטרים החילוניים הלאומיים-סוציאליסטיים, כמו אלו של נאצר והבעת’, כמי שלא השכילו להצית בשורות הלוחמים את רוח העמידה האיתנה והנכונות להקרבה “פי סביל אללה” – בנתיב מצוות הג’יהאד, וברוח הדת – ולהציב מולם את תנועות המאבק האסלאמיסטיות לגווניהן השונים, כמו חיזבאללה, חמאס או דאע”ש, שאנשיהן “אוהבים את המוות” ולכן אין להכניעם.
מסר זה, בטקסטים מכוננים של תנועות “ההתנגדות” (מקאוומה) האסלאמיות – לדוגמה, נאומיו של חסן נצראללה – מכוון גם לעיצוב התודעה בישראל: “אתם” הציונים אוהבים את החיים הטובים ונאחזים בהם, ואילו “אנחנו” מצפים למימוש ה”שהאדה” (מותו של מי שהקריב את חייו או שנפל מידי האויב, במערכה שיש לה משמעות דתית). לכן, בהמשך הדרך תהיה ידה של ישראל על התחתונה. למיתוס ההקרבה של “ההתנגדות” יש אפוא משמעות הן בעיצוב תפיסות וציפיות לגבי עתיד הסכסוך, והן בגיוס לוחמים ובניית הדימוי של מי שהצילו את כבוד עמיהם שהושפל על ידי תופעות הכניעה (וההשלמה עם קיומה של ישראל, ברמה המדינית).
לדימויי העמידה האיתנה (“צומוד”) והנכונות להקרבה יש השפעה גם על מאזן הכוחות האזורי. הם מחלישים, לפחות להלכה, את “מחנה היציבות” – שלמעשה, גם ישראל נמנית עימו – ומשחקים לידיהם של המחנות האסלאמיים הרדיקליים לגווניהם השונים: איראן, גרורותיה (ובראשן חיזבאללה) ובעלי בריתה; האחים המוסלמים והסתעפויותיהם, ובכלל זה חמאס; וארגוני הטרור הג’יהאדיסטיים דוגמת אל-קאעידה ודאע”ש. תורמת לכך, במציאות זמננו, לא רק התקשורת הממוסדת התומכת בעמדותיהם (אל-ג’זירה הקטרית, ערוץ אל-מיאדין המקורב לחיזבאללה ודומיהם) אלא גם תפוצתם של מסרים “הרואיים” וממוקדים ברשתות החברתיות.
כניעת אנשי חמאס ומשמעויותיה
ההיבט התודעתי וההיסטורי הוא המעצים את חשיבותה של המגמה המסתמנת בלחימה (בדגש על מרחב ח’אן יונס, בין היתר בשל היבטים טקטיים של פעולת כוחות הקרקע של צה”ל בשטח – ומתחתיו) של כניעת מספר ניכר של אנשי חמאס וגורמי הטרור בעזה. בחלק מן המקרים זו גם זכתה לכיסוי תקשורתי מבוקר.
יש לכך, מטבע הדברים, יתרונות טקטיים מיידיים:
- לסימני קריסה של רוח הלחימה בשורות האויב יש השלכה על כוח העמידה שלו גם בגזרות נוספות;
- כניעת נושאי נשק מביאה לצמצום היקף הלחימה הנדרש להשתלטות על מוקדים נוספים ברצועת עזה, אם כי נלווית לכך הבעייתיות של הקצאת כוחות ואמצעים להעברת העצורים למתקנים שבהם יוחזקו;
- מעל לכול, חקירת עצורים מארגוני הטרור יכולה להניב מודיעין איכותי על כוחותיהם והיערכותם, ובייחוד על היבטים של המערך התת-קרקעי, שהיקפו ורמת השכלול שלו הולכים ונחשפים מעל ומעבר למה שהיה ידוע עד כה באמצעי איסוף אחרים.
ברמה האופרטיבית – המכוונת להשגת מטרות הלחימה – ההחזקה במספר גדל והולך של עצורי חמאס תורמת הן למיטוט כוחו של הארגון, והן לשיפור עמדת המיקוח של ישראל במו”מ על שחרור החטופים.
בה בעת, כאמור, המשמעות מרחיקת הלכת גלומה בראש ובראשונה בממד הסמלי: הצבת סימני שאלה, באמצעות הפניית זרקור לאירועי הכניעה, על מיתוס “ההקרבה” שטופח על ידי מחנה ההתנגדות בעשורים האחרונים. זאת, כמסר המופנה הן לתושבי עזה עצמם (שאת חייהם אנשי חמאס מוכנים להקריב ללא היסוס) והן למעגלים רחבים בעולם הערבי והאסלאמי שמיתוס זה קנה לו בהם אחיזה, ותרם להזדהות הנרחבת עם חמאס וארגוני טרור אחרים.
היבטים לפעולה
בכל הנוגע לתפיסה המבצעית, בשלב זה של הלחימה, נגזר מן האמור לעיל הצורך לכוון את מאפייני הפעילות ברמה הטקטית ליצירת מצבים ותנאים שיובילו את חמושי חמאס להניח את נשקם ולהסגיר את עצמם. זאת למרות הקשיים הכרוכים בכך, עקב הסכנה של התחזות לנכנעים. ככל שניתן לעשות זאת בלי לסכן חיי לוחמים, אכן לעצור אותם (כאשר מדובר בארגון טרור, המונח “שבויים” במובנו הצבאי אינו תופס) ולעשות שימוש מיטבי בכך, הן מודיעינית והן תודעתית.
משיקולים הנוגעים בעיקרם לשיח עם ארה”ב וידידי ישראל במערב, יש לנהוג זהירות בכל הנוגע לדימויים שיש בהם משום השפלה בוטה – שכן הם מעלים באוב זיכרונות מן התיעוד של פגיעה באסירים עיראקיים בכלא אבו-ע’רייב, שלחשיפתו הייתה השפעה קשה על הלגיטימיות של המערכה האמריקנית שם. יש לומר שהתמונות של עצורים עירומים למחצה, גם אם ניתן להבין את הצורך המבצעי שמאחוריהן (לוודא שאין נשק או אמצעי חבלה מוסלקים), גרמו לישראל נזק הסברתי.
בה בעת, לעצם התיעוד של אירועי כניעה לכוחות צה”ל (ובמידת האפשר גם לנתונים סטטיסטיים בנושא, וכפי שנעשה מעת לעת לחשיפות מחדרי החקירות של עצורי חמאס) יש כאמור משמעות ברמה האסטרטגית, ואף ברובד של אסטרטגיית-על: היינו, במאבק הקיומי ארוך הטווח נגד האסלאמיזם הטוטליטרי ויומרותיו הערכיות והאידאולוגיות. לאפקטיביות של מהלכי ישראל בהיבט זה יש השלכות גם למעמדה באזור, כשותפה ב”מחנה היציבות” המתמודד מול האתגר הרעיוני, המדיני והצבאי שתנועות כמו חמאס (וחיזבאללה) מציבות למשטרים הקיימים.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: דובר צה״ל
- בניית אתרים